אז הקורונה והסגר גרם לעסקים רבים לעצור את פעילותם בבת אחת. מה שמכונה "ממאה לאפס". נראה שהרשויות נבוכות ולא מצליחות לתת מענה. השיטות שמנסים בישראל ובעולם נעות בין מתן הלוואות לעסקים ועד חלוקת מענקים וכספים.
אני מציע גישה אחרת: הקפאת המשק. בהנחה שהעסק בימים נורמלים מתפקד ורווחי, אבל כרגע הוא עם אפס הכנסות, צריך רק לדאוג שיהיו לו אפס הוצאות וכך העסק יישאר מאוזן ויוכל להמשיך לעבוד כרגיל ביום שאחרי הקורונה.
אם ננתח את ההוצאות של מרבית העסקים הקטנים, נגלה שרובם נמצאים בשליטה של המדינה:
עובדים – בעל עסק רשאי להוציא את כל העובדים לחל"ת והם יקבלו דמי אבטלה מביטוח לאומי.
הלוואות ואשראי – הרבה בעלי עסקים לקחו הלוואות ומינוף. בנק ישראל יורה לבנקים להעניק תקופת "גרייס" עד לפתיחתו המחודשת של העסק. בתקופה זו ההלוואות לא יצברו ריבית. כשהעסק ייפתח מחדש, ההלוואה תמשיך להפרע כרגיל.
שכר דירה – בצו שעה, כל בעלי העסקים רשאים להקפיא את חוזה השכירות שלהם. על מנת שבעלי הנכסים המשכירים לא יקרסו, ההלוואות של בעלי הנכסים יוקפאו גם הן (ע"ע "הלוואות ואשראי").
חשמל – חברת החשמל תסבסד חשמל חינם לכל תקופת סגירת העסק.
מים – כנ"ל.
ארנונה – הרשויות המקומיות לא יגבו ארנונה מהעסקים הסגורים
נשאר מעט מאוד: התחייבויות לספקים, אובדן של מלאי והוצאות קטנות כמו שכ"ט רו"ח, ביטוחים וכו'. עבור חלק מהדברים אפשר יהיה להגיש בקשה למס רכוש בדומה לפגיעה ממלחמה. למשל מסעדה שאיבדה מלאי רב. חלק מההוצאות בעלי העסקים יספגו ויגיעו להסדרים עם הספקים שלהם.
היתרון בשיטה הזו היא שהאוצר יכול לממן רק את המינימום הנדרש שיבטיח את השרדות העסק. בלי כספים שנעלמים בדרך, בלי ריביות שהבנקים לוקחים על ההלוואות, בלי מתווכים, בלי הערכות שווי יקרות, וועדות ואגרות.
זה לא יציל את אל-על או רשת קניונים וענקי נדל"ן אבל זה יכול להציל את ה80% עסקים קטנים שמהווים חלק ניכר מהמשק.